והנה אחרי 7 השנים השמנות כנשיא המדינה, באות 7 שנים רזות של ערעור לעליון וישיבה בכלא – דוגמת פתרון החלום של יוסף מבית האסורים.
משפט קצב, היה הגון מבחינה משפטית, אך באווירה ציבורית לא הגונה, עוינת ולא מאוזנת.
פסק הדין – חד צדדי, באווירה מרשיעה ואנטי קצבית, לא מאוזנת ולא קשובה לטענות ההגנה – ראיותיה וטיעוניה המשפטיים.
הנשיא קצב נשפט פעמיים - הן ע"י בית המשפט המחוזי והן ע"י בית משפט אלטרנטיבי – התקשורת והציבור.
יום עצוב, יום שייזכר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, כנקודת מפנה בה נשיא מדינה מכהן, מבצע עבירות מין ועבירות פליליות חמורות ונידון לשבע שנות מאסר בפועל.
חבל שהגענו ליום הזה ולמעמד זה. אך משהגענו, יש מקום לנתח את פסק הדין ואת האירועים מסביב למשפט, בצורה אובייקטיבית ומאוזנת, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ציבורית.
מבחינה ציבורית – יש לבדוק ולסנן את המועמדים, מבחינה ערכית מוסרית והתאמתם לתפקיד לא רק מבחינה פוליטית.
מבחינה משפטית – הכרעת הדין (החלק בלי גזר הדין) שניתן פה אחד, נראה על פניו, חד צדדי, חד ממדי, חד משמעי ובטוח בעצמו, בקביעת העובדות המהותיות – עד כדי לעורר ספק – באמינות הניתוח המשפטי ובעיקר בהתרשמות החד צדדית ובלעדית בעדויות התביעה ובראשן - המתלוננות.
יכול אני להעיד על עצמי – לאחר 45 שנות ניסיון – משפטי פלילי בבתי משפט, כי במשפטים גדולים וסבוכים ובעיקר משפטים בעבירות מין, המבוצעות לרוב בצנעה, הרחק מעדים וכאשר לא מופעלת אלימות פיזית, שניתן להוכיח בראיות ובעדים, העקרון ששולט הוא – שיש יותר מאמת אחת בפרשה כזו. וגם שאימוץ גרסה, כמקשה אחת, ללא הרהורים ופקפוקים, סתירות וטעויות – היא לרוב שגויה.
את מה שרואה צד אחד, במיוחד במעמד רם, רואה הצד הנפגע, לפעמים באור אחר ולכן הפרשנות וההתרשמות במקרים כאלה – היא הקובעת העיקרית. ועל בית המשפט – להיזהר מאד בקביעות אלה.
כאשר הכרעת דין – היא חד צדדית, לאמור נוטה בצורה ברורה ומכרעת לטובת המתלוננות, כשבית המשפט מאמין לגרסתן, מקבל את פרשנותם למקרים שבמחלוקת, בלי למצוא פרצות, סתירות, שקרים קטנים או גדולים, או אפילו אי הבנות – ההחלטה נראית לי לא אמינה.
כאשר בית משפט – במקרה כה סבוך, עם אירועים מן העבר הרחוק, לא מאפשר לסנגוריה להביא ראיות מוחשיות שיכולות לשנות את התמונה או חלקה – התוצאה לא משקפת את המציאות. על בית המשפט בנסיבות כאלה, להיות יותר גמיש ונגיש מבחינת הפרוצדורה, לדוגמא: אי מתן אישור להביא עדות אליבי "בווידיאו קונפרנס" – מעד סנגוריה בחו"ל.
מעמד המתלוננות ועדותן
לדעתי המקצועית, הכרעת הדין, לא נתנה תשובות מספקות ומשכנעות על חלקן ההתנהגותי של המתלוננות, למרות חוות הדעת הפסיכיאטרית, לגבי תגובות של תקיפה מינית, הדחקה והכחשה והעלאת הנושא באיחור.
הסנגוריה ביקשה להציג עדויות, לפיהן א' ממשרד התחבורה, ביקשה להתקבל לעבודה במחיצתו של קצב לאחר האונס כפי שנקבע ע"י בית המשפט, אך הדבר לא קיבל את ההד המתאים.
קשה לקבל את הטענה – שגם אחרי האונס הראשון המשיכה א' (מתחבורה) בעבודתה הרגילה, הגיעה לבית מלון, עלתה לחדרו של קצב ונאנסה שנית ושוב ללא תגובה הולמת והסבר משכנע.
לא קיבלנו תשובה – על כך שהמתלוננות שהעידו וגם א' מבית הנשיא, שלא היתה בכתב האישום, הן נערות צעירות, משכילות, אסרטיביות שקודמו בתפקידים בצורה מטאורית ומאד נהנו מכך והיו גאות במעמדן – לא מצאו לנכון להגיב בצורה יותר אגרסיבית על החיזורים, ההטרדות המיניות ואפילו להתפטר ולעזוב את העבודה. ויתירה מכך, א' מבית הנשיא, חזרה מחו"ל ביקשה לחזור לעבודה או לקבל פיצוי כספי גבוה – שיכול להתפרש בקלות כסחיטה.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
את הביקורת הקטלנית ביותר, שהחלה לגלגל את שפיטת קצב ע"י התקשורת ובהמשך ע"י הציבור – צריך לייחס ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז.
אין תקדים בישראל – שיועץ משפטי לממשלה, העומד בראש התביעה הכללית, יוצא בהצהרות מאשימות ולוחמניות כנגד חשוד, שעדיין בחקירה ולפני הגשת כתב אישום ושימוע בנוסח – "עבריין מין סדרתי" – המבצע מעשי תקיפה מיניים כנגד מתלוננות שתחת חסותו.
לא רק שעקרון "הסוב יודיצה" – הושפל ונשחק, אלא עקרון "חזקת החפות" הוצא למעשה מסל הבריאות המשפטי. פירוש הדבר, שלא התביעה צריכה להוכיח שאדם אשם אלא החשוד/נחקר צריך להוכיח לתביעה שהוא זכאי – היפוך תפקידים שלא קיים בעולם.
יתירה מכך – היועץ מזוז המשיך לזגזג ולעשות סלטות משפטיות לא מובנות, כאשר הצהיר בפני בג"צ, כאשר הגן על "עסקת הטיעון" עם קצב – שהראיות בתיק ועדויות המתלוננות, לא משכנעות ולא בטוח שישיג הרשעה על אונס ומעשים מגונים, מאחר והם במשקל נוצה ודקים כחוט השערה.
והנה הפלא ופלא – אותן ראיות, אותן ספקות וחשדות נעלמו אצל השופטים, ולא מצאו בפסק הדין ביטוי ולו חלש לפקפוק, לספק, לסתירות והפכו "מחוט השערה" – לבטון מזוין. תמוה – ולא סביר.
הטעות הטרגית של קצב – שלא קיבל וביצע את "עסקת הטיעון", שמבחינתו היה "חלומית" ומעשית והישג אדיר לסנגוריו. ללכת עם הראש בקיר, לשחות נגד הזרם, גם אם אתה צודק – זה לא תמיד חכם.
שפיטה ע"י התקשורת והציבור
כדי שלא תהיה אי הבנה בנושא – תפקידה של התקשורת, במיוחד כשמדובר באנשי ציבור, היתה והנה לדווח, לסקר, בהרחבה, בהתמדה וביסודיות.
אבל אסור לה – על פי כל הכללים המקצועיים והאתיים, לחרוג לרכילות, להשחרת האובייקטים המסוקרים ולקחת צד, לכיוון התביעה וההרשעה, בטרם החל אפילו המשפט.
התקשורת, מרוב התלהבות, תחרות, גאווה עצמית, עצמת כוחה וחוסר פחד על מה שיגידו, הפכה את הסיקורים בכל הערוצים ותתי הערוצים ל"קרקס תקשורתי משפטי".
לתחום זה שייכים הסיקורים בעבר – בפרשיות כמו בנימין נתניהו, אולמרט, חיים רמון והנשיא קצב.
סמביוזה מסוכנת עם המשטרה והפרקליטות אשר הביאה להדלפות און-ליין, מחדרי חקירות, פשיטות דמה של המשטרה עם ליווי צמוד של הטלויזיה והרדיו – ראיונות עם עדים, פירוט עדויות בעיתונים – שהפכו את המשפט ללא רלוונטי.
השפעת התקשורת ושפיטה ע"י הציבור על השופטים
אין כל סיכוי ששופטים יכולים להישאר אדישים, אובייקטיביים ומקצועיים לגמרי, לנוכח גל הסיקור האקטיבי אגרסיבי, כפי שהיה במשפט קצב, כולל הצהרותיו של היועץ המשפטי – כראש התביעה הכללית.
השופטים (בדימוס) מישאל חשין מבית המשפט העליון, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מיכה לינדנשטראוס כיום מבקר המדינה – התבטאו בנושא זה והצהירו – שרק "אדם-על" – "סופר-מן" או מלאך יכול אולי, להתנער מהשפעת התקשורת, ולא להיות מושפע, ואני מוסיף – במודע ובתת מודע.
ומאחר שהשופטים הם בני-אדם – וטוב שכך, הם בוודאות מושפעים אך מנסים בכל כוחם, לא לתת לכך ביטוי או משקל בשיקוליהם. וטוב עשתה ובאומץ רב, השופטת יהודית שבח – שביקרה קשות את התקשורת ואת מזוז.
שופטי קצב ושופטת המיעוט יהודית שבח – התייחסו לנושא זה הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין בציונם, בעברית פשוטה שהנשיא קצב הגיע לבית המשפט כאשר הוא מורשע בעבירות ע"י התקשורת ודעת הקהל.
השיח הציבורי ואנשי ציבור מכל הזרמים, הוסיפו שמן למדורת ההרשעה הציבורית בהביעם את דעתם ותקיפתם את קצב, מבלי לדעת ולשמוע עדויות.
ח"כ שלי יחימוביץ – כחוקרת ושופטת
היא דוגמא קלאסית לשפיטה ציבורית, פסולה שאין לה תקדים משפטי – ועל בית המשפט היה לפסול את דבריה ובמקום זה אפשרו לה להעיד והתייחסו לדבריה בכובד ראש.
הגב' יחימוביץ – ראיינה את המתלוננת א' – שמעה רק את גרסתה ויצאה בהכרזה לתקשורת שהיא מאמינה לה וקצב שקרן כמובן, ולכן אשם.
וכפי שאמרתי לעיל – אין לכך תקדים וזה בטרם התחיל המשפט ובית המשפט שמע אותה ואת חקירתה.
וזאת רק דוגמא מיני רבות על מה שנעשה בתיק זה.
השופטת יהודית שבח – מדגישה בהרחבה נושא זה בגזר הדין, תוקפת את התקשורת ויתר רשויות אכיפת החוק, וחלק מהעונש הקל שהטילה על קצב – נובע מהיחס שהוא קיבל, בטרם הורשע בדין.
העונש
לפי הדברים שנאמרו בהכרעת הדין, נימת הניסוח וההתייחסות לקצב בביצוע העבירות, היה ברור שהעונש יהיה חמור.
בית המשפט – סינדל את עצמו בהצהרות ובאמירות ולא היתה כל ברירה אלא להטיל עונש חמור.
השופטת יהודית שבח – עשתה אם כך, מעשה אמיץ וחשוב, בעל משמעות לערעור, שיצאה בדעת מיעוט ולו במסגרת גזר הדין.
לסיכום
הפרק הראשון בסאגת הנשיא קצב בבית המשפט, הסתיים לרעתו ובגדול. אם הכרעת הדין לא תשונה, העונש אולי ירד ל-5-6 שנים לא יותר.
אבל – הסיפור טרם גמור ועוד נכונו לנו – עלילות.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
